הסוגיה המרכזית שנדונה היא שאלת זכויותיה הרכושיות של אישה במשק חקלאי שבו לבעל מינוי כ"בן ממשיך", והאם מתקיימת כוונת שיתוף ספציפית המקנה לה חלק בזכויות בנחלה, על אף שלכאורה מדובר בנכס שהוענק לבעל במתנה לפני הנישואין ואינו בר איזון לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון.
פסק הדין עוסק ב־25 שנות נישואין שבמהלכן התגוררו הצדדים במשק שהוקנה לבעל ממעמד "בן ממשיך". בית הדין קבע כי על אף שהזכויות לא נרשמו בפועל על שם הבעל, הוא החזיק בהן בפועל. האישה ניהלה במשך שנים את עסקי הצימרים במשק, השקיעה כספים בשיפוץ ובהרחבת בית המגורים והייתה רשומה כבעלת זכויות מול הרשויות, לרבות חוזי שכירות ושותפות בניהול.
בית הדין הכריע כי:
- קיימת כוונת שיתוף ספציפית במשק, למרות שמדובר בנכס חיצוני לפי החוק.
- הקביעה התבססה על שורה של אינדיקציות: השקעות ממשיות (כגון בניית שלד, שיפוץ מסעדה וחדרים, הרחבת מגורים), הסתמכות מצד האישה, מצגי שיתוף מצד הבעל, והתנהלות כספית ארוכת טווח הכוללת ניהול עצמאי של העסק בידי האישה.
- טענת הבגידה של האישה נדחתה – הן מחוסר ראיות, והן משום שהאירועים הנטענים התרחשו לאחר הפירוד ולכן אינם שוללים כוונת שיתוף שהתגבשה בשנות החיים המשותפים.
- בית הדין דחה את עמדת הבעל שלפיה רק רישום פורמלי מזכה בזכויות, והסתמך גם על הלכות בג"ץ והפסיקה האזרחית לגבי שיתוף נכס חיצוני, תוך פירוש מרחיב של מעשה הקניין שנעשה בדיון בהתאם לחוק יחסי ממון.
לצד ההכרה בשיתוף, נפסקו גם זכויות נוספות לאישה, ובהן פיצוי על השקעות, תוך איזון בין השקעות ממומנות לבין עבודתה וניהול העסק.
לסיכום: פסק הדין מבסס הלכה לפיה גם במשק "בן ממשיך" יש מקום להכיר בזכויות בן הזוג השני מכוח כוונת שיתוף ספציפית, גם ללא רישום פורמלי, כאשר מתקיימת מערכת חיים משותפת הכוללת השקעות, ניהול משותף, והסתמכות בפועל.
