פסק הדין עוסק בשאלה מי נושא באחריות להחזר הלוואות וחובות שנצברו בתקופת הנישואין – כאשר האישה הייתה חתומה על ההלוואות, אך טוענת כי הבעל ניהל את כל ענייני הכספים לבדו ושהיא שימשה רק "חותמת טכנית".
הדיון התמקד במיוחד בהלוואה של 100,000 ש"ח שנטלו הצדדים במשותף מחשבון הבנק לצורך מחזור חובות קודמים, וכן בחובות בכרטיסי אשראי שנרשמו על שם הבעל.
בית הדין הכריע כי:
- הבעל חייב לשאת לבדו בחובות, אף שהאישה חתמה פורמלית על ההלוואות. נקבע כי האישה לא נטלה חלק בפועל בניהול הכספים, לא היה לה כרטיס אשראי, לא ידעה על הסכומים המדויקים ואף לא החזיקה מפתח לדירה או גישה לחשבון הבנק.
- ההתחייבות של האישה בחתימה נבעה מדרישת הבעל, ומתוך הסתמכות מלאה על ניהולו. לפיכך, החוב נזקף ככולו עליו, הן לפי ההלכה והן לפי פרשנות דיני השליחות והנהגת הבית.
- בית הדין ביסס את ההכרעה על מקורות מהשולחן ערוך, שו"ת הרשב"א, מהר"ם מרוטנבורג ועוד, הקובעים שבעל מחויב לפרוע הלוואות שנטלו בני זוג לצורך צרכי הבית או מזונות האישה – גם אם האישה חתומה עליהן.
- נפסק כי כל הלוואה או חוב שנוצר לצורכי הבית, ונוהל בלעדית על ידי הבעל, חלה חובת פרעונה אך ורק עליו, תוך הדגשת הדין שמזונות האישה כוללים גם התחייבויות צד ג' שנעשו לשם סיפוק צרכיה הבסיסיים.
- בנוסף, בית הדין שחרר לאישה 70,000 ש"ח שהוחזקו בנאמנות, משום שלא הייתה כל עילה להחזיקם לאור קביעות אלה.
לסיכום: פסק הדין קובע הלכה מרכזית שלפיה חתימה פורמלית של אישה על הלוואה אינה הופכת אותה לחייבת כאשר הבעל ניהל את הכספים לבדו, וההלוואה נלקחה לצרכי הבית. יש לראות בכך שליחות של האישה בלבד, ובמקרים כאלה – החוב נזקף כולו על הבעל.
