פסק הדין עוסק בשאלת זכותו של בעל דין לדרוש דיון הוכחות בשלב מאוחר מאוד של ההליך, לאחר שלא עמד במועדים, לא הגיש תצהירים ונהג באופן מטריד ומתיש כלפי הצד השני.
המערער טען כי לא התקיים דיון הוכחות לגופו, וכי בית הדין קמא חייבו בתשלום כתובה של 250,000 ש"ח מבלי שנתן לו הזדמנות להוכיח עילות פטור.
בית הדין הגדול דחה את הערעור בקובעו כי מדובר בתיק חריג, שהתברר בשלושה הרכבים, עבר עשרות דיונים וגלגולים, והמערער קיבל הזדמנויות חוזרות ונשנות להציג ראיות – אך בחר שוב ושוב לא להגישן, לא הגיב להחלטות ולא עמד בזמנים. נקבע כי לא נשללה ממנו זכות הטיעון, אלא שהוא נמנע ממימושה, תוך יצירת "אלימות משפטית" מתמשכת כלפי גרושתו.
לצד זאת, נבחנו העקרונות ההלכתיים המאפשרים לדיין לדחות בקשה לקיום דיון הוכחות במקרים בהם התובע נוהג בשיהוי מכוון, ומטרתו היא עיכוב פסיקה או פגיעה בצד שכנגד. נפסק כי לבית הדין סמכות לדרוש ערובה כספית לצורך המשך ההליך – במקרה זה 15,000 ₪ – כדי להבטיח שלא מדובר בהליך סרק.
לסיכום: במקרים חריגים של התנהלות פוגענית ושיטתית של אחד הצדדים, רשאי בית הדין לראות בהליך ככזה שמוצה, ולחייב בערובה כתנאי להמשך. העיקרון של "יומו של אדם בבית הדין" אינו מוחלט – אלא כפוף לחובת תום לב דיוני ומניעת עינוי דין.
הרקע המשפטי
לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים, ולפי סעיף 3 לחוק בית הדין מוסמך גם בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין.
מה ניתן ללמוד מההחלטה
מי שקיבל הזדמנויות חוזרות להציג ראיות ונמנע מכך אינו יכול לטעון שנשללה ממנו זכות הטיעון. הימנעות מכוונת מעמידה במועדים עלולה להיחשב שימוש לרעה בהליך.
לקריאה נוספת: סמכות בית הדין הרבני | בקשה ליישוב סכסוך | פסקי דין בדיני משפחה לפי נושא
