פסק הדין עוסק בשאלה האם סגירה טכנית של תיקים שהוקפאו בשל ניסיון שלום בית מהווה מחיקת תביעה ומפקיעה את סמכות בית הדין לדון בנושאי משמורת ומזונות, או שמדובר בסגירה אדמיניסטרטיבית שאינה פוגעת בסמכותו העניינית.
הבעל טען כי מאחר שתיקי הגירושין נסגרו בטרם פתיחת תביעות חדשות מצד האישה, פוקעה סמכותו של בית הדין, ולפיכך הוא עצמו פתח תביעות בבית המשפט לענייני משפחה. האישה השיבה כי מדובר בסגירה טכנית בלבד, שנעשתה לצורכי ניהול פנימי ולא בעקבות בקשה למחיקת התביעות, וכי הסמכות נשמרת מכוח כריכה מוקדמת והסכמת הצדדים.
בית הדין קיבל את עמדת האישה ופסק:
- הסגירה שבוצעה ביום 8.7.2024 הייתה סגירה טכנית בלבד, כפי שהובהר מראש בהחלטה מיום 8.1.2024 שבה הוקפאו ההליכים למשך 6 חודשים. לא הוגשה בקשה למחיקה מצד אף אחד מהצדדים.
- ניתנו החלטות מהותיות בתיק (למשל: מזונות זמניים), והיעדר פעילות לא מפקיע את הסמכות.
- נקבע כי כריכת התביעות נותרה בתוקף. גם אילו לא הייתה – הסמכות נשמרת לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, לנוכח הסכמת שני הצדדים.
- בית הדין מצטט את בג"ץ 2919/24 ואת דברי השופטת כנפי-שטייניץ, המבהירים כי סגירה טכנית אינה שקולה למחיקת תביעה ואינה פוגעת בסמכות שנרכשה.
- הבעל פעל בחוסר תום לב, כאשר ניצל את סגירת התיקים לפתיחת תביעות בבית המשפט.
לאור האמור, בית הדין:
- קובע שהסמכות לדון בתביעות המשמורת והמזונות נתונה לו;
- מחייב את הבעל במימון מלא של מגורי הצדדים ובתשלום 1,000 ש"ח לחודש לאישה לצרכים אישיים;
- מאפשר קביעת דיון בכל התביעות הקיימות, ואף פתיחה מחודשת של תביעות מצד הבעל – בכפוף לתשלום אגרות.
לסיכום: פסק הדין מחזק את ההבחנה המהותית בין מחיקה לבין סגירה טכנית של תיק, מגן על סמכות בית הדין כאשר התקבלה בעבר בהסכמה או בכריכה תקפה, ומתריע מפני התנהלות פורמליסטית רעה של קפיצה בין ערכאות בניגוד לתום לב.
