המערערת עתרה לחייב את בעלה לשעבר בסך 900,000 ש"ח מכוח כתובתה, חרף העובדה כי ויתרה עליה במסגרת הסכם קודם שקיבל תוקף פסק דין. לאחר שהחליפה ייצוג משפטי, טענה כי הוויתור נעשה בטעות ובהטעיית באת כוחה, וביקשה להשיב את תביעתה לכתובה. כמו כן טענה כי בעלה בגד בה עם אישה אחרת בעת שהיו נשואים.
הבעל, מנגד, טען שהאישה עצמה בגדה בו, כי הוויתור היה סופי ומחייב, כי סכום הכתובה הוא מופרז ודינו 'אסמכתא', וכי היא ממילא מקבלת סכום ניכר (334,670 ש"ח) במסגרת איזון משאבים מהפנסיה שלו, ואין מקום ל"כפל זכויות".
בית הדין דחה את הערעור בקובעו:
- סכום הכתובה שננקב (900,000 ש"ח) הוא מוגזם ואינו משקף כוונה אמיתית לחיוב. בתי הדין נוהגים לפסוק כתובות 'בסכומים סבירים' בהתאם לנסיבות כל מקרה.
- הסכום שכבר נפסק לזכות המערערת במסגרת איזון המשאבים חורג משמעותית מהסכומים שבית הדין היה פוסק ככתובה – גם אם טענות האישה היו מתקבלות במלואן.
- אין צורך להכריע בטענות הצדדים ההדדיות על בגידה, מאחר שגם ללא ממצא חד־משמעי, החיוב כבר משתלם בפועל דרך איזון הנכסים.
- עם זאת, לפנים משורת הדין ולמען 'היוון סביר' של חוב הכתובה, הורה בית הדין על תשלום מזומן נוסף בסך 50,000 ש"ח, שיקוזז בעתיד מהחלק שמגיע לה מזכויות הפנסיה.
לסיכום: בית הדין לא קיבל את טענות האישה לפסול את הוויתור על הכתובה, אך הכיר בזכותה לתשלום סביר מכוח עיקרון ההתחייבות בכתובה, ובחר להחיל את הסכום באמצעות זכויות ממוניות שממילא ניתנות לה. נקבעה מסגרת הלכתית ברורה לכתובה "מוגזמת" ולממשק בין דיני הכתובה לחוק יחסי ממון.
