פסק הדין דן בערעור שהגישה אישה על קיצור צו למדור ייחודי שניתן לה במסגרת תביעת שלום בית, אך עם הזמן התברר כי התביעה נעדרת כנות והוגשה ככלי טקטי למנוע את פירוק השיתוף. הצו בוטל סופית לאחר שניתן פסק דין לגירושין, אך המערערת התעקשה להמשיך בדיון בערעור, גם לאחר שהמשמעות המעשית שלו פקעה. הצדדים נחלקו אם יש להכריע בערעור לגופו והאם יש לחייב בהוצאות משפט.
ההרכב החדש של בית הדין, שנכנס לאחר פרישת הדיינים המקוריים, פסק כי די בחומר הקיים בתיק לקבוע שמדובר בהליכי סרק חסרי כנות, שנוהלו על ידי האישה כדי למשוך זמן ולפגוע בבעל, תוך ניצול לרעה של מוסד המדור הייחודי, שאמור לשרת מטרות כנות של שלום בית. הפסק מדגיש כי בית הדין האזורי קבע מפורשות שהאישה לא פעלה לקידום שלום בית, וכי עצם תביעתה לא הייתה כן מלכתחילה, תוך שהיא מודה שבמשך שנים לא התקיימו יחסי אישות.
למרות מסקנה זו, ולנוכח הנסיבות הכוללות – לרבות חיסכון בעלויות דיוניות נוספות – בית הדין הסתפק בחיוב חלקי של 5,000 ש"ח בלבד לטובת הבעל, מתוך הערובה שהופקדה בקופת בית הדין, ואת יתרת הערובה הורה להשיב למערערת.
לסיכום: מדובר בפסק דין תקיף נגד ניצול מנגנון המדור הייחודי לצרכים טקטיים בלתי כנים, תוך קביעת מסר עקרוני לפיו הליכים כאלה מהווים סרבול משפטי מיותר וחורגים ממהות ההליך. עם זאת, החיוב הכספי נותר מתון בשל שיקולים של יעילות וסיום ההליך.
