פסק הדין עוסק בקביעת מועד הקרע לצורכי איזון רכושי בין בני זוג שנפרדו וניהלו מו"מ לשלום בית, ובחלוקת אחריות בגין הלוואות שונות שנטענו. הבעל ביקש להקדים את מועד הקרע לשמונה שנים לפני מועד הגירושין, בטענה שהצדדים חדלו מיחסי אישות – אך בית הדין דחה זאת בקובעו כי הקרע לא היה מוחלט, והצדדים פעלו לשיקום הקשר, תוך ניהול משק בית משותף. נקבע כי מועד הקרע הוא מועד הגירושין בפועל, בהתאם להלכה הפסוקה ולחוק יחסי ממון.
באשר להלוואות שנטען כי נלקחו לצרכי הבית או הילדים, נקבע כי לא הוכחה קיומן של מרביתן או כי היו בהסכמת שני הצדדים. במיוחד, נדחתה דרישת הבעל להשבת מחצית מחוב נטען לבת המשותפת, בהיעדר ראיה לקיומו או להסכמה הדדית. לעומת זאת, נקבע כי ההלוואה היחידה בה חויבה האישה היא הלוואה בסך 100,000 ש"ח מהרב [ב’], עליה חתמה בפועל.
באשר למזונות אשה – נדחתה דרישת האישה למזונות בגין תקופת עיכוב הגט, משום שתביעת הגירושין הוגשה על ידה ללא קיום דיון הוכחות לטענותיה, ובכך נשללה זכאותה כמורדת לפי כללי ההלכה.
לסיכום: מועד הקרע הוא מועד הגירושין; רוב ההלוואות לא הוכחו או שלא נעשו בהסכמה משותפת ולכן נדחו; האישה חויבה במחצית הלוואה אחת עליה חתמה; והבעל פטור ממזונות בשל חוסר הוכחה לאשמתו בפירוד.
