פסק הדין עוסק בבקשת כונס נכסים לעיין בתיק ירושה בבית הדין הרבני, מכוח צו שניתן בבית המשפט השלום בנתניה, המורה למזכירות בית הדין להעביר לידיו את צו הירושה. מדובר בבקשה שלישית מסוג זה שנידונה בפני הדיין, לאחר מקרים דומים בצווים שהופנו בעבר מבתי המשפט בחיפה ובבאר שבע.
בית הדין דוחה את הבקשה על הסף בנימוק חד וברור: אין לבית המשפט סמכות להוציא צו לערכאה שיפוטית מקבילה, ובמקרה זה – לבית הדין הרבני. נקבע כי הצו שניתן מבית המשפט לשלום לוקה בפגם מהותי מבחינת עקרונות יסוד של מערכת המשפט בישראל, תוך פגיעה בעיקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות שיפוט.
בית הדין מדגיש כי מדובר בכשל מערכתי שנמשך מזה שנים, הנובע מחוסר הבנה של מערכת היחסים בין בתי המשפט לבין בתי הדין, ואף תיאר את ההתנהלות כ"אי כיבוד של ערכאה מקבילה, ולצערי גם חוסר נימוס". לפיכך, הובהר כי כל בקשה לעיון מצד צד ג' – גם אם בא מכוח צו שיפוטי – תידון רק אם תוגש באופן עצמאי, מנומק ובכפוף להליכים המקובלים בבית הדין עצמו.
למרות הפגם החמור בצו, בית הדין נמנע מלחייב את המבקש בהוצאות, מתוך הבנה שפעל בהתאם לצו שיפוטי שניתן לו. עם זאת, הובהר כי בקשות עתידיות שלא יוגשו כהלכה תחויבנה בהוצאות.
לבסוף, הדיין קרא למנהל בתי הדין הרבניים לפעול מול מנהל בתי המשפט על מנת לחדד את גבולות הסמכות והפרוצדורה בין המערכות.
לסיכום: פסק הדין מהווה עמדת יסוד תקיפה וברורה של בית הדין נגד נסיונות של בתי משפט להנחות את מזכירויותיו, תוך עמידה על עקרון ההפרדה והכיבוד בין ערכאות שיפוט שוות דרגה.
