במקרה זה דן בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר קיבל את עמדת המשיבה, בתו של המנוח, והורה על ביטול צו ירושה שניתן בעבר על בסיס בקשת בנו של המנוח – המבקש. הסוגיה המרכזית שנדונה הייתה האם יש לבטל את צו הירושה נוכח טענת המשיבה כי קיים מסמך בכתב ידו של המנוח המהווה צוואה שנערכה כדין.
המבקש טען כי מדובר במסמך כללי בלבד אשר אינו עומד בדרישות החוק לצוואה תקפה, ובמיוחד אינו מבטא רצון להוריש דווקא את נכסי המנוח למשיבה, אלא מהווה מעין טיוטת מחשבות. עוד טען כי הצו שניתן הסתמך על ההנחה שאין צוואה, ולכן לא נפל בו פגם. מנגד, המשיבה טענה כי המסמך עומד בכל הדרישות של צוואה בכתב יד לפי סעיף 19 לחוק הירושה – נכתב כולו בידי המנוח, נושא תאריך וחתימה ברורה, ומביע את רצונו להוריש לה את מלוא רכושו.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אכן מדובר בצוואה תקפה על פי דין, אשר נושאת את סממני היסוד של צוואה בכתב יד: כתב היד, התאריך, והחתימה של המוריש. עוד נקבע כי אין הכרח בשימוש במילים משפטיות דווקא או במונח "צוואה", כל עוד ניכר מהמסמך כי מדובר ברצון ברור המתייחס לרכושו של המוריש לאחר פטירתו. על כן הורה על ביטול צו הירושה שניתן על פי דין, והורה כי יש לנהוג בהתאם לצוואה. בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי ההחלטה שגויה משפטית ועובדתית, וכי אין די במסמך סתמי כדי לגבור על צו ירושה שניתן כדין.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי לא נפלה טעות המצדיקה התערבות בהחלטת הערכאה הדיונית. נקבע כי השאלה האם מדובר בצוואה היא שאלה שבשיקול דעת, וכי המסמך עומד בדרישות החוק. עוד הודגש כי אין מניעה לבטל צו ירושה מקום שבו הובאה ראיה חדשה אשר משנה את התמונה המשפטית – ובפרט כאשר מדובר בצוואה אותנטית שנכתבה ונחתמה בידי המנוח. לפיכך, הבקשה נדחתה ללא צו להוצאות.
