פסק הדין עוסק בביטול הסכם גירושין, שנחתם בשנת 2008, אשר נמצא מקפח, דרקוני ובלתי הוגן בעליל כלפי האישה. לטענתה, נאלצה לחתום על ההסכם תחת לחץ ואיומים שתיוותר עגונה, וההסכם כלל תנאים חריגים: פטור מלא של הבעל ממזונות הילדים, חיובי ענק על האישה בגין כל הפרה, וערבויות בלתי סבירות, כולל התחייבות לתשלום מיליון דולר (!) בגין פנייה לערכאה בארה"ב.
האישה תיארה מערכת יחסים עם גבר שלקה בנפשו עוד קודם לנישואין, סבל מהתמוטטות נפשית ואף אושפז, בעוד היא נשאה בנטל גידול הילדים והפרנסה לבד. הסכם הגירושין, שנוסח באופן חד־צדדי לטובת הבעל, חייב אותה לממן טיסות תכופות לישראל עם הילדים כדי לאפשר לאב לראותם – מבלי שהוא עצמו היה מחויב לכך. בנוסף, הוסכם שכל הפרת ביקור תגרור העברת חלקה בדירה לידיו, לצד קנסות ופיצויים במאות אלפי דולרים.
בית הדין האזורי ביטל את ההסכם, וקבע שמדובר בהסכם שנחתם תחת אילוץ, ללא קניין, ושנעדר איזון חוזי. ההכרעה התבססה גם על מכתבים מרבנים, עובדים סוציאליים וגורמים טיפוליים שהעידו כי האם עשתה מאמצים אמיתיים לקשר בין הילדים לאב – והוא זה שהתנכר להם.
בערעור, טען הבעל כי אין סמכות לבטל הסכם שקיבל תוקף פסק דין. אך בית הדין הגדול דחה טענה זו, וקבע כי גם פסקי דין הנותנים תוקף להסכם ניתן לבטל בהתקיים תנאים של עושק, קיפוח או אילוץ. ההסכם נבחן לא רק לפי לשונו – אלא לפי אומד דעת הצדדים, עקרונות הצדק והאיזון, ודוקטרינות הלכתיות כדוגמת רבינו ירוחם והשו"ע חו"מ סא, טז.
פסק הדין קובע כי כאשר מדובר בהסכם דרקוני שלא הופעל בפועל מעולם, והתנאים שבו אינם מידתיים או משקפים הסכמה חופשית – יש לבטלו. נקבע כי הסנקציות שהיו מיועדות לכפיית זמני שהות, לא הופעלו בזמן אמת, וודאי שאין הצדקה להפעילן כעת בדיעבד, כאשר הילדים בגירים.
לסיכום: פסק הדין מבטל הסכם שנחתם תחת אילוץ, רווי תנאים בלתי סבירים ודרקוניים, תוך קביעה נחרצת כי אין לתת תוקף להסכמה שנולדה מפחד ומצוקה. ההסכם – בטל מעיקרו.
