אי־עיכוב ביצוע הסדרי שהות על יסוד טענות בלתי־מבוססות לאלימות ובניגוד לחוות דעת מקצועית; נזקם של נתק הילדים מהאב ושל תיוג שווא כאלים

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

הנדון: אי־עיכוב ביצוע הסדרי שהות על יסוד טענות בלתי־מבוססות לאלימות ובניגוד לחוות דעת מקצועית; נזקם של נתק הילדים מהאב ושל תיוג שווא כאלים

החלטה

לפניי בקשה ובקשה חוזרת להורות על עיכוב ביצוע החלטת בית הדין האזורי בעניין הסדרי השהות של הילדים עם הוריהם.

שבתי ועיינתי גם בכתב הערעור הארוך, על נספחיו המרובים, ולאחר שקילת הדברים אני קובע כדלהלן:

א.         החלטת בית דין קמא, בהתאם להמלצות המומחה שהונחו לפניו, מדברת אומנם על זמני שהות שוויוניים בין שני ההורים, אך השינוי מהמצב הקיים אל המצב שנקבע אמור להתבצע בהדרגה ולא להיחתך באבחת חרב.

אף הדרגה זו אמורה להיות בפיקוחו של המומחה, שלמרות הביקורת של המערערת על עמדתו יש להניח כי יהיה ער להתפתחויות, לאינטראקציה ולקצב התקדמותם של הדברים, תוך שימת לב לטובת הילדים ולמניעת ניכור הורי. הוראות ברוח זו עולות אף מדברי בית דין קמא.

ב.         לא מצאתי בהחלטה שבעניינה הוגש הערעור כי בית הדין מבקש לכפות על האם מעבר דירה – או חזרה – לדירת הצדדים בירושלים, בית הדין הציע מתווה בעניין זה אך לא כפה אותו. המתווה עצמו גם, ייאמר, דורש אומנם שינוי ממה שמבקשת האם לעשות, אך דומה שיותר מכך הוא מבקש דווקא מן האב הנדרש גם הוא למעבר, כשבעוד האם נדרשת לעבור ממקום שבמהותו הוא זמני אל ביתה שלה, האב נדרש את הדרישה ההפוכה.

מטבע הדברים בחירה של אישה ואם במעון לנשים מוכות נעשית כשאין היא יכולה להיוותר בביתה שלה תוך שהיא מוגנת (לשיטתה המייחסת לבעל – האב אלימות) באמצעות הרחקת הבעל – האב. מצב שבו בית הדין מציע כי היא תשוב לבית והאב ייאלץ לנדוד ממנו ודווקא היא המסרבת לכך – חריג הוא. אפשר שטעמה ונימוקיה של האם עימה, אך הצעתו של בית הדין מכל מקום אינה כזו שנקל לראותה כמקפחת את זכויותיה שלה, ועל כל פנים מדובר כאמור בהצעה.

ג.          החלטת בית הדין מדברת גם על תיאום הורי, מה שמפחית מאוד את עוצמתן של הטענות כי ההסדרים אינם אפשריים נוכח המתח בין ההורים וחוסר התקשורת ביניהם. האמור משליך גם על הטענות כי האב פונה לבית הדין בבקשות סרק על 'הפרות' שאינן הפרות או מסרב לשינויים סבירים – בקשות סרק חזקתן שיידחו בבית הדין (ואם לא – תוכל המערערת לבקש לערער על אי־דחייתן), וחזקתו של זה כי גם יבחן את היותן של הבקשות בקשות סרק אף בהתחשב בשאלה אם מי מהצדדים ניסה להתנהל בדרך סבירה ובסיוע המתאם שמונה ומי מהם סיכל זאת.

לשם שינויים נקודתיים בהסדרים, דוגמת שינוי מועד בשל טיול שבו דובר, כאלה נועד התיאום ונועדו הסמכויות שנתן בית הדין למומחה שמונה גם כמתאם, וייאמר כבר עתה כי בהקשר זה טענות המערערת על סמכויות אלה תמוהות לא רק משפטית – בפרט שעה שבית דין קמא לא עשה את המומחה ל"ממלא מקום" בית הדין אלא הגדיר לו טווח תמרון ברור ואף לגבי ההחלטות שבתוכו דרש את עדכונו השוטף של בית הדין וכך השאיר לעצמו, כראוי, את עמדת הפיקוח – אלא גם משום שלכאורה סמכויות אלה אמורות לסייע לצלוח את המשוכה שממנה חוששת המערערת, לשיטתה, משוכת העוינות בין הצדדים המקשה על הגעה עצמאית לתיאומים ולהסכמות, ושעה שברור גם כי זמינותו של בית הדין עצמו בזמן אמת לפתור כל ויכוח נקודתי על שינוי מקום או שעה של הבאת הילדים בשל צורך כלשהו – פחותה עד אינה קיימת.

ד.         אין ספק כי בין שני ההורים קיים מתח רב ויש להם טענות הדדיות, שאין אנו קובעים כאן דבר שנוגע לצדקתן של אלה מהן או לאי צדקתן של אחרות, אך בכך לבד אין כדי לשלול את הצורך בטיפוח קשר תקין של הילדים עם שני ההורים כאחד, וודאי שלא כדי לקבוע כי מתווה זה או אחר של קשר יביא לנזק בלתי־הפיך המצריך את עיכוב ביצועו טרם דיון בערעור.

ה.         הטענות בנוגע לאלימות וכמותן בנוגע להסתת הילדים ולניכור הן הדדיות, לעת עתה נראה כי לא טענות האב ולא טענות האם הוכחו. נוסיף גם כי נראה שכפי שנאמר בבית המשפט בנוגע לטענות האב כך גם בנוגע לטענותיה של האם – אף אם היו אירועי אלימות, ולא ודאי שהיו, לא היו הם – לפי הנראה מהחומר שהונח לפנינו ואף לפני בית דין קמא, בית המשפט ורשויות הרווחה – מהרף הגבוה והמסוכן, המצריך הרחקה או המחייב הסדרים בפיקוח בלבד אף מחמת החשש או הספק. ודאי שאין מקום לקבוע כך כלפי צד אחד שעה שהטענות הן הדדיות ולא הוברר כלל כי דווקא צד אחד הוא הצודק בריבו והאחר מכזב ומעליל.

בנוגע לטענות ההסתה והניכור נוסיף גם כי חזקה על המומחה שמונה גם כמתאם כי יהיה קשוב לדברי הצדדים ובמידת הצורך וככל שיתעורר ספק – אף לדברי הילדים.

ו.          בנסיבות אלה קשה לקבל את הטיעון שהרחבת הסדרי השהות, בהדרגה, או קיומם ללא פיקוח צופנים חשש ממשי לסכנה המצדיקה את עיכוב ביצוע של החלטת בית דין קמא. ונזכיר בעניין זה כי הכלל הוא שהחלטות יש לקיים אף אם מוגש עליהן ערעור ואילו עיכוב ביצוע הוא החריג המצריך הצדקה וביסוס.

מאידך גיסא הטענה כי המשך הנתק של הילדים מהאב הוא המביא והעשוי להביא עוד לנזק – סבירה היא. רצונו של האב כי הקשר עם ילדיו יהיה משמעותי בהיקפו וללא פיקוח (במהלך מפגשי האב והילדים, להבדיל מן הפיקוח הכללי של המומחה – המתאם על התקדמות הדברים) – לא זו בלבד שמובן וסביר הוא, אלא שמובנת גם ההסתייגות מהסדרים מפוקחים, ואפילו אם היא עד כדי העדפה להימנע מהם אם הללו ההסדרים היחידים המתאפשרים – עמדה מובנת, אף שלדעתנו אינה נכונה, גם בשל תפיסתם של הסדרים מפוקחים כמתווים תו ומתייגים תגית של 'אב מסוכן'. הטענה כי קשר משמעותי וללא פיקוח, כשאין בפיקוח צורך אמיתי, טוב יותר לילדים עצמם – אף היא טענה סבירה ולמעלה מכך.

תוצאת האמור היא כי 'מאזן הנוחות' נוטה בבירור שלא להורות על עיכוב הביצוע. וודאי לא בשלב זה, טרם הגיעה תשובת המשיב לערעור וטרם התקדמו הדברים במסגרת ההדרגה האמורה אל עבר ההסדרים השוויוניים.

ז.          על אחת כמה וכמה שאין מקום לעכב ביצוע של חלקים אחרים בהחלטות בית דין קמא, החלקים הנוגעים לשאלת פירעון שכר טרחתו של המומחה והוצאות אחרות – כסף, בניגוד לטובתם של ילדים, הוא בר־השבה, ועיכוב ביצוע של הוראות שאף לאחר ביצוען יהיו ברות־השבה והסגה לאחור – ודאי אינו מוצדק לעת האת.

ח.         סוף דבר, בקשת עיכוב הביצוע נדחית.

ט.         החלטה זו מותרת לפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ב' בטבת התשפ"א (17.12.2020).

הרב יעקב זמיר

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה